הייתי 7-8 שנים.היא אהבה להיות עם סבה וסבתה.גרנו באותו כפר לא רחוק זה מזה, אבל אחיותי והורי גרו בדירת שני חדרים ליד הבריכה, ולסבתא ולסבא היה בית קטן עם חצר, מגודר על ידי גדר.היה קשה לקרוא לו בית, רק בית, שכן הוא היה מורכב מחדר אחד ומעבר.במעבר היה שם חזה גדול, כולם קראו לו אסם.בתא אחד של החזה היה מאוחסן קמח, ובשנייה - תירס.הודות לחזה הזה, היה לי מושג ברור איך נראים הציצים מהאגדה על הקולובוק, ואיך הם קרצפו אותם.
ובמסדרון הייתה מחתרת.בדרך כלל נסגר הכיסוי של הקומה התחתונה, כפי שהיה בדרך לחדר.אבל בקיץ זה היה מאוורר לעתים קרובות, המכסה היה נזרק לאחור, וכדי להיכנס לבית בנוחות, לוח רחב הונח על פני הבור באלכסון.אף פעם לא עברתי, אבל רצתי לאורך הלוח הזה.אז זה היה הפעם.נכון, לא ממש.כאשר הגעתי למרכז הלוח, ראיתי שהיא שוכבת בעקיפין רבה מדי, ופינת חזה האסם התערבה במעבר דרכה.בחזרה ולתקן את הלוח עם ידיו היה עצלן.ואני, שעמדתי ממש מעל בור המחתרת, התחלתי לקפוץ מעט, מנסה לשנות את תנוחת הלוח ברגלי.דרך אגב, עשיתי את זה יותר מפעם אחת והכל הסתדר.אבל עכשיו, בשלב מסוים, כשהמועצה כבר התחילה להסתובב קצת, לפי הצורך, היא התנודדה ורעשתי.במקום זאת, קרש הלוח, שכן בטיסה לא פגעתי בשום דבר.הייתי אפילו אומר שאני נחת בעדינות.
הדבר העיקרי שחשבתי עליו כשמצאתי את עצמי בתת-שדה: אילו רק סבים לא היו יודעים דבר.ואני החמקתי מתחת למדרגות - זה היה המקום החשוך ביותר במחתרת - הסתתר.
הרעש מהנפילה שלי נשמע וסבא קפץ החוצה בצל.ראיתי שהלוח לא היה במקום, צעק בקול צרוד, "התפיסה נפלה! "ונאנחה.כאן, בצלצול, בשאגה שהביא הסבא, הצילה אותי, שמעתי, קרוב לוודאי, לא רק סגירה, אלא גם שכנים רחוקים.
אני חייב לומר שסבא שלי היה גבוה, הייתי אפילו אומר הרבה זמן.הוא נפל, הוא הרס כמה פחיות עם פיתולים, השליך את הסולם, ואפילו קוךוגאז עם מחבת של בורשט צוננת, שעמדה בפרוזדור ליד המרתף, נגעה בידיו או ברגליו.הו, כמה זמן הזכירה לי סבתא את הסיר הזה של בורשט!אף פעם לא דיברה איתו אחר כך: טוב, איך אפשר אפילו להגיע אל הקרוגות האלה, הוא היה רק מטר מהמחתרת.
אז, אני עומד בשקט ליד הקיר.הסולם נפל לצדדים.סבא, כולם בתוך פורש, נאנח מהרצפה ובנקודה מסוימת ראשינו נמצאים באותה רמה.הוא שואל אותי: "אתה חי?"ואני, לא ברור למה, אני אומר: "לא"סבא משתנה בפניו - "ואני? "."אתה חי" - אני עונה.ואז שוב נופל הסבא על הרצפה ומתחיל לצחוק.ואז נדמה היה לי שהוא צחק במשך שנים, ואני לא ידעתי מה לעשות הלאה - או לצחוק או לבכות.
סבתא קטעה את כל זה כיף.היא עמדה על ארבע מלמעלה, תלויה מעל המחתרת, וגם היתה מוכנה לקפוץ כדי להציל שניים מהם עכשיו.
אני לא זוכר איך סבא ואני יצאנו מהמרתף, הרגע הזה לא נשאר בזיכרון.אני רק זוכר שאחרי זה לא היה אפשר לסגור את המחתרת בכלל - תערובת הריח של ירקות כבושים ונפט לא נעלמה במשך זמן רב.
הדבר המדהים ביותר הוא שגם אני וגם הסבא יצאו מהמרתף הבטוח והצליל.אין לי שריטות, בלי בליטות, בלי חבורה.סבא, עם זאת, במשך זמן מה צולע.הקורבנות היחידים היו צנצנות כבושות וקרוגזים.הוא, כפי שאומרים, לא ניתן היה לשחזר.הייתי צריך לקנות אחד חדש.
P.S.תמונות עבור מי לא יודע מה הוא korogaz:
בית על ידי הבריכה 